הייתה לי תדמית של דון ז'ואן, כנראה שבצדק, למרות שרק אני ידעתי כמה התייסרתי, כמה קיוויתי כמעט עם כל אחת שהיא האחת. ויכול להיות שאלה היו גם ייסורי האהבה של דון חואן המקורי.

בשנים הראשונות נדלקתי והתרגשתי ורציתי… וכמה מהר הגיעה השוואה אליה. אל האקס המיתולוגית.

כל כמה שהייתה באמת יפה וגבוהה, חכמה ומצחיקה, פתוחה ואוהבת, חתולת סקס אוהבת התנסויות, הרי שבזיכרונותיי היא הלכה והתעצמה, גדלה והתפתחה, מגרעותיה נשכחו ומידותיה הטובות גדלו ותפחו.

האקס מיתולוגית הפכה להיות דונה אידיאלה.

כל כמה שזה היה לא פייר אליהן. זה היה חזק ממני, בהתחלה ההשוואות היו ישירות ובמודע ולאחר מכן הן כנראה שקעו פנימה ותת המודע שלי סינן וגרש אותן אחת אחת. במומחיות אין קץ הצלחתי למצוא לכל אחת מהן מגרעה אחת לפחות, וללכת. לחלקן זו לא הייתה בעיה למצוא, ולאחרות, התאמצתי, גיליתי מגרעה וברחתי.

אני זוכר, בתקופה מאוחרת יחסית, ישבתי עם חבר והמצאתי ביטוי חדש. "השין השורקת" כלומר המגרעת האיומה שלה שבגינה אני אנטוש את האישה הבאה.

כאן המקום להבהיר, שכשאני מדבר האות שין יוצאת לעיתים עם מעין שריקה. משהו שכמעט ואי אפשר לשים אליו לב. זה לא מפריע לי, זה לא הפריע אף פעם לאף אחד, זה פשוט נמצא.

כך בדיוק היו חלק נכבד מהמגרעות שלהן, משהו שולי שבקושי אפשר לשים אליו לב. ואליו נטפלתי ובגללו לא יכולתי יותר, הוא הפך להיות בעיני מטרד, הייתי חייב לקום וללכת.

הפחד מכאב האהבה הוא חזק וקדמון, ואנחנו, או אני לפחות המצאתי מנגנוני הגנה ומסתורים רבים, רק לא ליפול שוב למלכודת האהבה.

כל החברים שלי קינאו בי, הוא מחליף בחורות כמו גרביים, הוא לא רציני, הוא מחפש רק תענוגות רגעיים. ואני אכן נהניתי וחגגתי, אבל הייתי די עצוב.

כל כך רציתי למצוא אחת, מישהי שאוהב והיא תאהב אותי. משהו קבוע, יציב וחמים בחיים הארעיים שלי.

מפלצת הפחד הרימה ראש בכל פעם שמישהי הצליחה לגעת, בכל פעם שמישהי רצתה יותר. ואני ישר גייסתי בלי משים את האקס המיתולוגית, שתבוא, ותגרש בבושת פנים את זו שרוצה לתפוס את מקומה.

במבט לאחור, היו רבות מהן שאהבתי, לא את כולן כמובן, היום כשאני יודע קצת יותר מה זו אהבה, לא ממש יודע אבל מתקרב להבנה, אהבתי רבות מהן, רק שלא העזתי להעביר את הרגש למחשבה, ומשם למילים, לאותה מחרוזת מילים מפחידה, אני אוהב אותך, ובמקום זה איתרתי את השין השורקת, הזמנתי בדמיוני את האקס וגרזנתי אותן מחיי.

כמה אני שמח שזה בלשון עבר.

עופר כרמלי

איזו המצאה מוזרה, חג האהבה.

האהבה לא צריכה חג, האהבה היא חג.

מי שיש לו אהבה, חוגג כל ימות השנה, מי שאין לו אהבה, לא צריך את התזכורת המדכאת הזו שאין לו אהבה, או חמור מזה, שחיי האהבה שלו עם זוגתו עלובים כל כך.

חגי האהבה למיניהם הם בעיקר חגים של סוחרים ורשתות שיווק, אבל במבט לאחור נראה כאילו עמים שונים, במקומות שונים על הגלובוס, המציאו כל אחד בזמן אחר איזשהו חג שחוגג את האהבה.

בכל העולם חוגגים אהבה

הרומאים חגגו את חגי האהבה של ונוס שלוש פעמים בשנה במשתאות מפוארים ומלאי אהבה ומיניות.

העמים הנורדיים והויקינגים בצפון אירופה ובסקנדינביה חגגו את חגה של פריה, אלת האהבה, היופי, המיניות והפריון, בטקס פרוע במיוחד שנקרא סיידר. עלילות הזימה שקרו בטקסים אלה, היו כל כך נועזים עד שצונזרו ברוב הכתבים שנשארו מהתקופה.

בכל מיתולוגיה ישנו אל או אלה שקשור לפריון ולאהבה,

ותסמכו על המנהיגים הדתיים,המכשפים, הכוהנים, ומעלי האוב למיניהם שהם כבר יארגנו חגיגה עם הרבה יין, הרבה בתולות צעירות והרבה זימה לכבודם ולכבוד האלים.

לנוצרים יש את יום ולנטיין שנחגג ב 4 לפברואר.

החג הוא לזכרו של ולנטינוס הקדוש שלפי האגדה, בתקופת הקיסר הרומי קלאודיוס, השיא בסתר זוג אוהבים לפי חוקי הנצרות ועל כך הוצא להורג. הוא הפך להיות פטרון האוהבים, ומידי שנה חוגגים אותו בהעברת שירי אהבה, כרטיסי ברכה ומתנות.

כמו רוב העולם המערבי גם אצלנו בישראל אימצו באהבה את החג הזה.

ליפנים יש את יום האהבה הלבן שנחגג ב 14 לפברואר.

כולם לובשים לבן ומעניקים מתנות אהבה לבנות.

לסינים יש חג אהבה שנחגג ב 11 לנובמבר.

והוא בעיקר חג של שידוכים וזיווגים.

ט"ו באב

ולנו היהודים יש את חג האהבה שנחוג בט"ו באב.

רוב החוגגים אינם מודעים למהותו ולמקורותיו של החג, הם צורכים את שמפמפמים להם בעיתונות ובאינטרנט, ובעיקר מבזבזים כסף על מתנות יקרות שנועדו בדרך כלל להשתיק את המצפון.

נהוג לייחס לחג האהבה היהודי את ההופכי של השנאה.

בט' באב נחרב בית המקדש, אומרים שהוא נחרב בגלל שנאת חינם,

ולכן בט"ו באב, שזה בעצם י"ה באב, רק שאסור להגיד או לכתוב את השם המפורש, חוגגים את חג האהבה. כאילו שאהבה זה ההיפך משנאה. אהבה היא בעצם ההיפך מפחד, אבל על זה נרחיב בפעם אחרת.

עבודת אלילים

ט"ו באב, ליל ירח מלא, בסמוך ליום הארוך בשנה, יש אומרים שביום זה הירח נראה בצורתו הגדולה ביותר בשנה, כל אלה שבטוחים שאנחנו היהודים המצאנו הכל, וכי בעצם האלוהים היחיד שהמצאנו, ביערנו את עבודת האלילים, נגלה שביום זה נחגגו חגיגות על ידי עמים פאגאניים באיזור שלנו ובעולם כולו, שאריות עבודת האלילים נשארו בעם ישראל, לא רק ביום זה שבו בעצם סגדו לירח, אלא גם בכל מיני אלילים החדשים, כל אליל והתחום שלו, קבר הצדיק בעמוקה, יחתן רווקות, קבר הצדיק ברדודה ירפא מחלות, קבר הבאבא סלי יעשיר עניים, וקבר הרב האלמוני, ינצח מלחמות. אנחנו רק כאילו עובדים אלוהים אחד.

ולעניין חג האהבה שלנו, אמצע הקיץ הישראלי הלוהט, ההתעוררות ההורמונאלית והמינית בשיאה, והחגיגה בעיצומה.

הדתיים החרדים נוהגים לשדך שידוכים ביום החג הזה, והחילוניים חוגגים בשירה וריקודים, במסיבות ובזוגות, באהבה צנועה או בקיום יחסי מין פרועים מהרגיל.

אבל עיקר החוגגים מבזבזים את כספם, במסעדות, ובמתנות שלרוב הן סמליות וחסרות ערך, פרחים ושוקולדים, בלונים, יין וחזיות סקסיות המיוחד, או שמסתפקים בכרטיס ברכה מושקע (קנוי כמובן).

חג האונס

יש בליבי אהבה מיוחדת ליום החג הזה. בעיני הוא החשוב בחגי ישראל למעט יום העצמאות, אהבתי את חידוש המסורת הנפלאה שבקידוש האהבה.

הבנתי מזמן את המקורות הפאגאניים, היצריים, המיניים והאוהבים של היום הזה.

אבל כשהבנתי את מקורותיו היהודיים של החג היפה הזה, נחרדתי.

הסתבר לי זה לא חג האהבה, אלא חג האונס. אם יש מי מכם שמרים גבה או נחרד למשמע הדברים, צר לי לחדש לכם.

חז"ל משייכים את החג לסיפור פילגש בגבעה.

למי שלא מכיר את הסיפור, כמו שחילוני כמוני לא הכיר, מסופר בספר שופטים, כי צעירים משבט פלשתים אנסו את פילגשו של איש משבט לוי. (כן, כבר אז היה אונס קבוצתי), כשרצו להעמיד את הפושעים לדין, סרבו בני בנימין להסגיר את הנערים. פרצה מלחמה נוראית וכמעט כל בני בנימין הושמדו. (אז לא היו סטיקרים "יהודי לא הורג יהודי") בני ישראל נשבעו שלא יתנו את בנותיהם לבני בנימין. לאחר שהשבט כמעט והוכחד, מצאו פתרון יצירתי במיוחד, היום החג בנות ישראל יחוללו בכרמים, ובני בנימין יחטפו אותן ויאנסו אותן, ולפי הדת הפרימיטיבית שלנו, אישה שנאנסה שייכת לאונסה וכך יהיו בנות זוג לבני בנימין.

הדרת, רדיפת והפליית נשים בעם ישראל, היא לא המצאה חדשה.

הבעיה הגדולה בעיני היא שבאותה תקופה, כל העמים הפרימיטיביים באזורנו לא החשיבו את האישה, והיא הייתה חפץ בידי אביה או אחר כך בידי בעלה. אבל עברו כבר אלפי שנים, הגיע הזמן שהנשים, שאנחנו אוהבים כל כך, יקבלו את היחס האלוהי המגיע להן.

אין בדברים אלה כלום נגד אהבה, אלא נגד מסורות מטופשות.

צאו חגגו את האהבה כל יום ויום, ואם אין לכם אהבה היום חגגו אותה כשתהיה לכם. אל תשכחו לאהוב את עצמכם.

ובעיקר זכרו, שכמות האהבה שתתנו, היא כמות האהבה שתקבלו.

חג אהבה שמח כל השנה לכם.

עופר כרמלי

והיה גם שבוע בהמבורג, עיר החטאים.

הייתי בדרכי לדנמרק לבקר מישהי שפגשתי בקיבוץ, החלפתי רכבות בהמבורג והיו לי חמש שעות להעביר עד הרכבת הבאה לקופנהגן. אפסנתי את הדברים שלי בלוקר בתחנת הרכבת. והלכתי לשרוף את הזמן בסביבה. שעות הערב המאוחרות, איזור תחנת הרכבת נטוש כולו, חילוף רכבות מבאס, הסתובבתי חסר מעש ראיתי בית קולנוע והחלטתי שזה רעיון טוב לספוג קצת קולטורה. כשהגעתי לקופות גיליתי כי צחי נוי מחייך אלי במלוא משמניו מהפוסטר, והסרט המוצג הוא "אסקימו לימון" בדיבוב לגרמנית. כמובן שאופציית הסרט נפסלה באותו רגע. נשארו לי כשלוש שעות, לא מספיק זמן לנסוע לשום מקום, ויותר מידי זמן לבלות בישיבה בתחנה. התחלתי ללכת ברגל, מסמן לי בזיכרוני נקודות ציון שיגידו לי, כמו להנזל וגרטל, איך לחזור לתחנה. הרחובות שוממים, מתחיל להחשיך והפנסים עדיין לא דולקים. שעות ראשונות שלי על אדמת גרמניה, חווית בדיקת הדרכונים במעבר הגבול עדיין טרייה בזיכרון, כשהרכבת עזבה את הולנד נכנסו שוטרי גבול הולנדים, חייכו, אמרו ערב טוב, שאלו בעדינות שאלה זו או אחרת, והמשיכו לתא הסמוך, לאחר חמש דקות, נפתחה הדלת בתנופה מפחידה, את מלוא פתח התא מילאה דמות מפחידה של שוטר גרמני, עם מדים כהים וכובע קצין, מראה שהחזיר אותי לסרטי המלחמה הנאציים ולכל סיפורי השואה שקראתי, "פאספורטן" נשמעה צעקה קצרה וחדה מפיו, נאלמנו דום והושטנו כל אחד את דרכונו, באנגלית במבטא גרמני כבד הוא נבח עלינו שאלות: לאן , למה, כמה, נשק? ואני בנאיביות הוצאתי והראתי לו סכין חיתוך יפנית שהייתה ברשותי, והוא חשב שאני מסתלבט עליו… די מעיק. ובתחנת הרכבת הרמקולים צורחים הוראות והערות בנאצית מדוברת, ברררר. ובכן, אני מסתובב לי ברחובות החשוכים, המאד לא סימפטיים, מחכה שיעבור הזמן ואוכל להמשיך אל מנעמי האהבה בסקנדינביה, כשלפתע מאיטה לצידי מכונית. הגברתי את קצב צעדי והיא נוסעת לצידי לאט, מבט קצר מגלה ארבע בחורים דחוסים בתוך מכונית. נפרדתי בדמיוני מכל יקירי ואהובי, התחלתי לדמיין את עצמי מסביר לאחיות בבית החולים שמגרד לי מתחת לגבס שמכסה את כל גופי, המשכתי ללכת מתעלם מהערות שנשמעו מתוך המכונית. המוח עבד שעות נוספות, לענות להם? לשחק אותה קשוח? לרוץ? אבל לאן לרוץ? אין לי מושג איפה אני וכל הרחובות נטושים כמו כל איזור תחנת רכבת אחר בעולם ביום שישי בלילה, והם מהמכונית "הלו, הלו…" מלווה בפרצי צחוק, "הלו, הלו.." , שאלות ננבחות לעברי בגרמנית ואני לא יודע אנה אני בא, באיזשהו שלב הבנתי שאין לי ברירה אלא לעמוד מול המציאות האכזרית, גייסתי את כל הדאווין שיכולתי, הסתובבתי אליהם ועניתי להם במבטא הכי אמריקאי שיכולתי. אחד מהם שנראה ארי גזעי, שיכור למדי הוציא את ראשו ושאל באנגלית מרוסקת אם אני יודע איפה אפשר לשתות באיזור, עניתי שאני לא יודע והמשכתי ללכת, והם בשלהם, ממשיכים לנסוע לצידי ולירוק שאלות לעברי, לקחתי הרבה אויר התקרבתי אל המכונית והסברתי להם שאני לא מפה, "היי מאיפה אתה?" נזרקה שאלה מלווה בפרצי צחוק נוספים. ואני, מרגיש את הזיעה מתייבשת לה במורד הגב, מליון סצנריואים עוברים במוח באלפיות שנייה, ומאיזשהו מקום מטופש, עמוק בפנים יוצאת מפי התשובה "ישראל". דממה, קצרה כנראה אבל ארוכה כנצח, שוב פרצי צחוק ואז אחד מהם אומר לי "מאפיש בטריה" וחוזר על זה כמו מנטרה, "מאפיש בטריה, מאפיש בטריה" מלווה בשאגות צחוק. ואני מנסה להבין מה הוא אומר, ומה זה אומר מה שהוא אומר, ומתי הם כבר יוציאו את אלות הבייסבול וסכיני הקצבים, והדלת נפתחת ויוצא ממנה ענק בריון מחייך אלי חיוך שמקפיא לי את העורקים ואומר שוב "מאפיש בטריה. אנחנו אומניקים מדנמרק, שירתנו בסיני, מאפיש בטריה, מאיפה אתה? ואני מחייך אליו חיוך נבוך בעודי מבין ומזדהה עם האסקופות ביום חורף בוצי במיוחד, " מתל אביב" והוא צוחק ושואג"יס, הירקון סטריט, ביוטיפול גירלז, וורי גוד יזראל…" ואז שאל אותי שוב אם אני יודע איפה אפשר לשתות, ועניתי שאני לא יודע, ואם הייתי יודע הייתי הולך לשם בעצמי. הוא ישר הציע לי להצטרף אליהם לחיפושים. אני בתוכי תהיתי מה לעשות, הרי יש גבול למזלי הטוב, הרגע ניצלתי ממוות בייסורים, לא צריך להיסחף, אולי כן אולי לא…התלבטתי ארוכות עם עצמי ואחרי 3 שניות מצאתי עצמי דחוק עם ארבעה דנים שמחים ואוהבים, נוסעים לחפש מקום לשתות.

מצאנו לנו פאב קטן ושתינו, ושתינו, ושתינו והזמן רץ לקראת הרכבת. שמענו מוזיקה חזקה מבחוץ ושאלנו את בעל הבית מאיפה המוזיקה הזו, הוא שמח לבשר לנו כי הקיר הסמוך הוא קיר של מועדון ריקודים. סיימנו את המשקאות ועברנו לצד השני ואכן מועדון ריקודים צפוף מלא עשן מכונות וסיגריות, מוזיקה מדליקה שהקפיצה אותי ורקדתי והשתוללתי אל מול הגרמניות המזיעות. ואחת מהן בחורה צעירה בת פחות עשרים הזיעה לכיוון שלי, הצטופפנו, נדחקנו, שפשפנו ומצאנו את עצמנו חבוקים בסערה. ועוד משקה ועוד אחד ואז היא שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף אליה למועדון אחר. התלבטות הייתה קצרה מאד. אמרתי כן וקיוויתי שהרכבת הבאה לקופנהגן היא בעשור הקרוב. נפרדתי מידידי משכבר בני דנמרק ויצאתי איתה אל מכוניתה שחנתה בסמוך. האנגלית בפיה הייתה נפלאה. היא סיפרה לי שהיא רוצה ללכת למועדון אחד ולפגוש חברה שכנה שלה. הסכמתי כמובן, ואחרי רבע שעה מצאתי עצמי בתוך מועדון מוזר למראה, מיוחד במינו, עיצוב מדהים, מוזיקה מדליקה ונשים. אבל כמעט רק נשים. מסתבר שהגענו למועדון לסביות. שורת אופנועים בחוץ, בפתח המועדון ישבה 'משליכה' ענקית ומקועקעת, על ברכיה הייתה ישובה תלויה פרגית צעירה. בפנים נשים ונשים רוקדות, מתמזמזות ואוהבות ואני זוכר במיוחד שהייתי עד לחיזור על הבר. מישהו התחילה עם מישהי אחרת וזה היה מרתק. ומגרה, התחלה של סיפור אהבה או של סטוץ סוער. בהתחלה הייתי נבוך ואפילו קצת מבוהל, לאט לאט השתחררתי ורקדתי. הבחורה סיפרה לי שהחברה שלה נשואה עם ילד ובעלה לא יודע על נטיותיה, על אהבת הנשים שלה והן כאילו יצאו לבלות יחד כשהיא  בעצם סיפור הכיסוי שלה. לאחר שעות ארוכות נדדנו לדירתה. ושם המשכנו בהחלפת נוזלים בחדר השינה המעוצב שלה. בשלב זה כבר הוזהרתי על ידה שלא אעשה יותר מידי רעש כי הילד שלה ישן בחדר השני (מה שלא הפריע לה במיוחד לצרוח את תאוותה אל תוך הלילה). בבוקר התעוררתי בבית. וזה היה מוזר אחרי שתקופה ארוכה, ישנתי בבתי מלון אכסניות רכבות וכד'. היה כייף להסתובב בבית אמיתי. בבוקר גם הבנתי שהיא לא כל כך בת עשרים כמו שחשבתי, קצת יותר מבוגרת. אמא לילד, פרודה מבעלה ומשתכרת לפרנסתה בתפקיד המשנה לתובע הראשי של המבורג. נשארתי איתה שלשה ימים ובהם היא לקחה אותי לראות את המבורג כמו שרק מי שגר שם יכול. מצד אחד אהבנו במוזיאונים בפארקים ובפסטיבלים מדליקים (היה סוף שבוע מקסים) ומצד שני כל לילה למועדון אחר כל אחד יותר מיוחד ומוזר ממשנהו. ובין לבין התהוללות אהבה בין סדיני המשי שלה. והילד הארי הקטן שלה כבן 4 שאל אותה "מי זה האיש הזה עם השיער הכהה? הוא לא נראה כמונו…" והיה נפלא ומדהים ונחמד ו… בוקר אחד, מוקדם בבוקר, חזרנו מבילוי והיינו באמצע זיון, נשמעו  דפיקות או נכון יותר חבטות על דלת הכניסה. היא קפצה ממיטתה אמרה לי להישאר בחדר ולא לזוז ממנו, מלמלה בבעתה "זה בעלי, אל תזוז מפה" נשארתי בחדר. שמעתי אותה מכניסה מישהו הביתה ומיד התחילו צרחות בגרמנית עד לב השמיים. (הילד היה אצל אחותה או משהו כזה) . הצעקות היו מפחידות, לא אהבתי את מה ששמעתי. הוא נשמע מאד מאד מרוגז, היה ברור שהוא מדבר עלי ושהיא מנסה להרגיע אותו. ואני עומד ערום, בחדר שינה פצפון מסריח עד אין קץ מזימה שהופסקה באמצע, זימה של זוג שחזר ממועדונים מסריחים מסיגריות ומבירה. תוך כדי הצעקות מצאתי זוג מכנסיים ושמתי עלי. התרמיל שלי היה בחדר השינה ואני התחלתי לזרוק לתוכו מכל הבא ליד, מדמיין את התחתונים שלי שתלויים להם לייבוש באמבטיה, את מברשת השיניים שלי שמונחת בנון שלנטיות על המדף, ועל בגדי ונעלי הפזורים בכל רחבי הדירה, כשובל תאוותנו מדלת הבית ועד למיטה בחדר השינה. ובינתיים בחוץ צעקות שלו ובתוכן אני שומע גם מילים במו "ראוס" ו"יודן" ו"יזראל" ואני קולט פתאום שאני בכלל לא יודע באיזה חלק של המבורג אני. הגעתי לשם תמיד באוטו שלה. לאחר זמן מה שכחו הצעקות. והיא נכנסה חיוורת לחדר השינה. אמרה לי ש"יהיה בסדר" ושבעלה רוצה שאצטרף אליהם לכוס קפה. ישבנו ליד השולחן במטבח, היא מזגה לי קפה, אני החזקתי את הכוס בשתי ידי קרוב אל פי וזה נראה היה כאילו אני עומד לצלול פנימה. אני לא זוכר מה הם שאלו אותי ובטח שלא מה עניתי. רק זוכר שהפוקוס שלי היה על סכין לחם עצומה שהייתה מונחת על השולחן בינינו, ובראשי חולפות מחשבות של הנה באה ההתפרצות והנה הוא חותך אותי וגם על זה שבעצם אף אחד בעולם לא ידע שאני שם בדירה והוא יכול לבזבז אותי ואף אחד לא ידע.

לאחר 10 דקות הוא עזב את הדירה ואני רצתי והתחלתי לארוז. היא אמרה לי להירגע, הסבירה לי שהיא הרגיעה אותו בזה שאמרה לו שאם הוא ימשיך להתפרע ובייחוד אם יגע בשערה משערות ראשי, הוא לא יזכה לראות את הילד שלו לעולם ( והיא המשנה לתובע הכללי של המבורג) וכך היא הצליחה לצנן את להטו. היא גם אמרה שהוא הסכים שאשאר אצלה בתנאי שלא נעשה שום דבר מול הילד. זה היה ניחוש פרוע שלו ודרך ירידה מהעץ של האיומים לרצוח אותי. אבל מה שהוא לא ידע זה שהילד שלו נחשף אכן לדברים שלא יאים  לילד בן ארבע. הוא נכנס פעם אחת לחדר בדיוק כשאני ישבתי על הכורסה והיא הייתה רכובה עלי, למזלנו ובעיקר למזלו היא הייתה עם חצאית מאד רחבה שירדה וכיסתה את חלצי. ואני הייתי עם חולצה. נשארתי אצלה לעוד יום של בילוי וטיולים, לעוד לילה של תאווה ואהבה, למחרת בבוקר היא לקחה אותי עם הילד שלה לתחנת הרכבת ואני המשכתי לקופנהגן. רחוץ, נקי עם כביסה נקייה בתרמיל וצ'ופרים ועתון MAD בשקית לידי…

אהבתי כל רגע מהטיול המדהים שלי.

עופר כרמלי

אהבה היא דבר נפלא,

אתה יכול לאהוב את מי שקרוב,

אפשר לאהוב את מי שרחוק,

ולפעמים אפילו לאהוב מישהו שאף פעם לא ראינו.

הייתי במסע במדבר,

חיפשתי הכרה בתוך ההכרה,

חיפשתי את עצמי וחיפשתי מוצא.

לא אהבתי את עצמי,

לא אהבתי את זו שאהבתי,

לא אהבתי את התוצאה,

והאמת היא שלא ממש אהבתי את האהבה.

נדודי הכואבים לקחו אותי למדבר,

אל המרחבים והחום,

אל השקט והאינסוף,

לא חיפשתי אתונות ולא מצאתי מלוכה,

לא חיפשתי חברים וגם לא חברה חדשה,

לא חיפשתי עבודה ולא מצאתי מנוחה,

לא חיפשתי כלום ומצאתי הכל.

בתוך מרחבי החול והסלעים,

מצאתי אנשים שאוהבים,

אוהבים את האדמה ואוהבים האחד את השנייה,

אוהבים בצוותא במעגל אהבה.

חיפשתי תשובה בלי לדעת מה ההשאלה,

חיפשתי מרגוע ולא מצאתי שלווה,

חיפשתי בעצמי וחיפשתי באחרים,

ורק בסוף הבנתי שחיפשתי אהבה.

באמצע האינסוף מצאתי חבורה,

אנשים נשים וטף,

שנלחמים למען האור

נלחמים למען האהבה.

במקום שחיפשתי רמקולים ומכונה,

מצאתי במקום כלי נגינה,

במקום שחיפשתי חשמל ואלקטרוניקה,

מצאתי פשטות חום ואהבה.

רציתי לאכול ויצאתי מבשל,

רציתי לרקוד ויצאתי מרקיד,

רציתי לשמוע מוזיקה ויצאתי מנגן,

רציתי לאבד ומצאתי.

אחרי האינסוף והחול נסעתי לאשרם,

במדבר מצאתי גם קודש גם חול,

חוויתי ושמחתי, רקדתי ואהבתי,

אפילו ציירתי את עצמי נולד.

ואחרי מספר ימים של לידה מחדש,

של שחיה כמו לידה,

כשהייתי עירום לידם ולידה,

וכבר התחלתי לאהוב את עצמי במראה.

הם הגיעו מהמדבר,

עם עץ צעיר וכלי חפירה,

ואני עזרתי לידם,

נתתי את עצמי באהבה.

אחר כך ישבתי וכתבתי את השורות שלהלן:

היום נטעתי עץ במדבר

לזכרה של אהובה.

ואני בכלל לא הכרתי אותה

לא יודע איך היא נראית

ואפילו לא איך היא נשמעת.

לפני שלשה ימים

החזקתי ידיים במעגל במדבר

עם אנשים שאני לא כל כך מכיר

אנשים שאהבו אותה

את אהובה.

ויחד נישאה תפילה

שכוונה להדסה בירושלים

לא להחלמה

אלא לפרידה

שתעזוב כבר את הגוף

שאחרי התאונה הפך לצמח,

שתפסיק לסבול ולהעציב את כולם

שתישאר כמו שהם זוכרים אותה

חייכנית וטובה

אהובה.

עיני עצומות אל מול השקיעה

מעגל חדש של ידיים

שחפרו באדמה

ונטעו את העץ בשבילה

אהובה.

נטעתי עץ במדבר

שחשבתי שהוא לזכר הקשת בענן

והוא היה לזכרה

אהובה.

תודה לך

אהובה

עופר כרמלי

הערב חוויתי מסע בזמן, ראיתי שוב את הסרט "בחר בי" "Choose me", של הבמאי אלן רודולף, הרגשתי שוב בשנות השמונים בקולנוע לב בדיזנגוף בסנטר, נפעם עד עמקי נשמתי מהסרט המוזר והמיוחד שראיתי.

אהבתי את הסרט אז ואהבתי אותו היום. כמו שאמרו חכמים בעבר הרחוק, יוונים או סיניים, אתה לא יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים, כך אתה לא יכול לראות את אותו סרט פעמיים, היום ראיתי סרט שונה לגמרי ממה שראיתי אז, הסרט כמובן לא השתנה, אני השתנתי.

זהו סרט נפלא, מיוחד ומקורי, הבמאי מעולה וצוות השחקנים משובח.

ערימה של טיפוסי שוליים הזויים, אנשים נואשים מחפשים אהבה.

כל הדמויות מחפשות בצורה נואשת אהבה, גם הנשואים וגם הרווקים, אהבה שבאה לידי ביטוי בסקס. שאמור לחפות על חסרונה של האהבה.

זונה לשעבר בשם איב, בעלת בר בהווה,

מנחת תוכנית רדיו סופר פופולארית בנושא אהבה ומיניות, מעין ורדה רזיאל ז'קונט, שלא חוותה אהבה אף פעם בחייה,

וחולה נפש נעים וטוב לב, שמוגדר על ידי רופאיו כשקרן פתולוגי.

הסרט נע כל הזמן בין קומדיה רומנטית לסרט פילם נואר אפל, הכל מוחצן ומוקצן, התפאורה נראית כתפאורה והמוזיקה שמלווה מדויקת ולא משאירה מקום לספק, כל אלה הופכים את הסרט למעין אשליה.

המסר העיקרי של הסרט הוא שאנחנו לא צריכים להסתכל על חיי האהבה של אחרים כדי לגלות את חיי האהבה שלנו.

הזונה לשעבר מחפשת אהבה ולא רוצה להסתבך עם גבר אחד

"אחרי שהרסתי כל כך הרבה נישואין, אני לא רוצה להתחתן".

חולה הנפש, שרוצה שיגדירו אותו כשקרן פתולוגי אבל אומר כל הזמן רק את האמת,

טוען ש… "אני לא מנשק נשים שאני לא מתכנן להתחתן איתן".

ד"ר אהבה, היועצת לאהבה ולסקס, שנתפסת בעיני מאזיניה כאישה ש…"מוערצת על ידי נשים ונחשקת על ידי גברים",

היא בעצם טיפוס אפור חסר מיניות שמעידה על עצמה "אף פעם לא אהבתי אף אחד, אף פעם".

המשוררת בגרוש שיושבת ומשתכרת על הבר, עוקבת אחרי איב שמנהלת רומן עם בעלה, מזמינה זיונים באקראי "המפתח מתחת לשטיח הכניסה"

ואומרת בעצב לד"ר אהבה "נכון שהוא מכה אותי, אבל זה לפחות מוכיח שאכפת לו". (ורדה רזיאל ז'קונט כבר אמרנו?)

לא משנה כמה רע לנו, העיקר שמישהו יתייחס אלינו.

כל הדמויות בסרט מסתובבות סביב עצמן כאילו משהו חסר בחייהן, ומשהו באמת חסר, אהבה.

יחסי מין יש בשפע וכולם שוכבים עם כולם כל הזמן, מתי שרק מתחשק להם, רק הריקנות ממלאת אותם והם מחפשים אהבה.

אלן רודולף משקף לנו איך אנחנו כל הזמן מתבוננים סביבנו ומחפשים להבין את האהבה, או איך אהבה צריכה להיות. איך אנחנו מנסים לשווא ללמוד מסרטים, מפסיכולוגים, מתוכניות רדיו, מהטלוויזיה, מכתבות בירחונים או מאהבה של אחרים.

"בחר בי" היא אגדה אורבאנית, קומדיה רומנטית או פילם נואר אפל, אי אפשר לדעת באמת, הסרט נע מכאן לכאן לשם ובחזרה, ואנחנו אמורים לבחור מה זה אומר לנו ומה זה עושה לנו.

אחד המוטיבים החוזרים והמענגים, הוא כרזות של סרטים ישנים שתלויים על הקירות ומשקפים נכוחה את שקורה על המסך מול עינינו.

הסרט עוסק באהבה וביחסים מיניים, זהו סרט מתעתע שנע במעגלים סביב עצמו וסביב הדמויות העצובות שלו, מסביב לחלומות, לאשליות ולהתפכחות הכואבת מאהבה.

זהו סרט נועז ומסקרן, אלן רודולף רוצה לרגש ולעורר אותנו לשאול שאלות, לא ברור לנו מה צפוי ומה יקרה בהמשך, היופי הוא בהמשכיות הזורמת שלו.

כמו בפילם נואר של שנות הארבעים, סרטים שמורכבים מרחובות חשוכים, מדרכות רטובות, זונות וסרסורים מתחת לאורות ניאון אדומים, כל האנשים מעשנים כל הזמן, סרט על אנשים בודדים, חכמים ומורכבים שמחפשים מוצא מעצמם ברומנטיקה ובאהבה.

כל הטעויות האפשריות קורות, כאילו רודולף בחר במכוון לספר סיפור במו שהוא באמת עשוי להיות, פגישות מקריות, אי הבנות אדיוטיות, צירופי מקרים והפתעות אינסופיות, ממש כמו הטבע האנושי עצמו.

כולם מפתים את כולם, כולם שוכבים עם כולם, כולם לא מרוצים וכולם מחפשים אהבה.

כולם רוצים לדעת שהם בוחרים נכון באהבה, רק שכל אחד מגלה בדרכו שאין אמת ואין נכון באהבה.

בסופו של הסרט אנחנו מבינים שלא למדנו שום דבר מיוחד, אלא שהאהבה פנים רבות לה והיא מחכה לכל אחד מאיתנו.

אחד הדברים שהרשימו אותי ביותר היה ההתייחסות ליחס של תוכניות הרדיו, הריאליטי של ימינו, למאזינים שלהן.

הנשים שמתקשרות לד"ר אהבה,שופכות את ליבן, על הטרגדיות הכי נוראיות שקורות להן באהבה, על החיים שלהן שמתפרקים מול עיניהם, לעיתים מקבלות תשובות חכמות שעוזרות להן בחיים, ולעיתים נקטעות באכזריות באמצע המשפט כשהמנחה אומרת להם "אנחנו נסיים עכשיו כי אנחנו עוברים לפרסומות",

כלומר, המקרה שלך עניין אותנו, ואת המאזינים ובזה הרגע הוא לא מעניין אותנו יותר.

ושאלה אחת שתלווה אותי במחשבותי הלילה, האם אלן אומר לנו שחולה הנפש הוא השטן, שמחפש את חוה (איב) וכשלא מוצא אותה מוכן להסתפק בכל איב אחרת לפתותה?

ואם כן, האם האימא המיתולוגית של כולנו הייתה פעם זונה?

אם ראיתם את הסרט, לכו לראות אותו שוב, אם לא ראיתם אף פעם, אני מקנא בכם.

עופר כרמלי

אני מציע שנתחיל בהתחלה.

נורא פחדתי מנשים, אפילו שלא העזתי להביע את זה בקול. כל הכאבים והתסכולים…

לא, רגע, זו  לא ההתחלה. עוד יותר אחורה, יותר התחלה.

היא ריסקה לי את הלב, ואני אמרתי את זה לכל מי שהיה מוכן לשמוע. לאמיתו של דבר חשבתי על זה כל הזמן, אבל אמרתי דברים אחרים לגמרי. כשהאהבה פוגשת באגו, נכון יותר, כשייסורי אהבה מתנגשים באגו כואב, יוצאות מהפה מילים נורא מוזרות. "…לא אכפת לי", "אני שמח שזה קרה, אני בעצם רציתי להפרד ממנה…" "עכשיו אני חופשי לעשות מה שאני רוצה…", אני מפשפש ומחפש בזכרוני משפטים שאמרתי עם המילה "אהבה" ולא מצליח למצוא, "אהבה זה לא משהו שאומרים", אהבה זה משהו שמרגישים, ואני לא הרשתי לעצמי להרגיש. או חס וחלילה להגיד שאהבתי אותה. ולכן הסתובבתי ברחבי הכבישים השוממים של הבסיס ושרתי בקולי קולות "איי'מ פרייייי","I'm free…", ועוד שירי חופש כביכול מטופשים.

 משלה עצמי לדעת, רק לא לדעת את כאב האהבה.

אהבתי אותה הכי בעולם, רק לא הרשתי לעצמי להגיד. לא לה, ובטח לא לאף אחד אחר.

רגע, רגע, גם זו לא ההתחלה, זה הסוף של ההתחלה.

ההתחלה הייתה כשהגיעה לבסיס, יפה וזוהרת, זקופה ואצילית, מדברת בלי הפסקה על החבר שלה, יונתן, יונתן, יונתן ויונתן, הוא במשטרה צבאית והוא ככה והוא ככה.

כל משפט שני יונתן זה ויונתן ככה, ויונתן קצין אתם יודעים, יונתן קצין במשטרה צבאית, ויונתן אמר, ויונתן יונתן, יונתן. מצחיק, אבל אז חשבתי שזו אהבה, רק אשה אוהבת יכולה להזכיר כל כך הרבה פעמים את השם שלו. אחר כך הבנתי שזה היה מעין פעמון שאמור להרחיק את הזאבים.

ובכן, זאב אחד לא נבהל ולא ברח.

וכנגד כל הסיכויים נהנינו זוג. חודשיים שלשה של שכרון חושים, חודשיים שלשה של גילוי האהבה וחדוות הסקס, חודשיים שלשה של שיחות ארוכות אל תוך הלילה, ימים ולילות של החזקת ידיים אוהבות, של ליטופי אהבה, או של זיונים ארוכים אל תוך הבוקר, שמייתרות את הדפיקות על הדלת של המשכים התורן.

בעיקר זכורה לי הפעם שבה היינו במגורי בנים, בחדר שלי, היא גילתה לי עוד זווית של החדווה ולימדה אותי עוד פרק של המין. כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת, וזוג חברים שלנו, החבר הכי טוב שלי בצבא, והחברה הכי טובה שלה בבסיס, שהיו בעצמם בשלהי התקרבות איטית להיות זוג, רק שלא היה להם מושג שזה קורה.

מעטים מאד אם בכלל ידעו שאנחנו יותר מ"ידידים טובים" היא דיברה כל הזמן על יונתן ואני כל הזמן הייתי איתה.

אנחנו כבר היינו רגילים לקפוץ למגורים בשעות שונות ומשונות של היום ולהתענג בגילוי הפן הפיזי של האהבה, או נכון יותר הפנים הפיזיות של האהבה.

והנה ערוותנו עומדת להתגלות ברבים, "מה אתם עושים במגורים?", "למה לא פתחתם לנו את הדלת כל כך הרבה זמן?" זה הרי גם החדר שלו, מה לעשות מה לעשות, המחשבות מתרוצצות בראש שלי,  מה להגיד? איך לתרץ?, הרי חייבים להמציא משהו, אין ברירה חייבים לשקר, כולם חושבים שהיא עדיין עם יונתן, אז מה היא עושה איתי בצהריים במגורים?

סקס…? מילא אם זה היה מסתכם בסקס, באותה תקופה סקס הייתה מילה נקייה, כולם ידעו שהזדיינו. מה עושים? מה אומרים?

ובעודי מתלבש הכי מהר שאני יכול, אדום לחיים וסתור שיער, מדלג על רגל אחת, נכנס ערום לתוך מכנסי ב' מחוספסים, אמרתי לה באבירות, אין לנו זמן לתכנן אליבי, תגידי מה שאת רוצה, תמציאי מה שבראש שלך, לא משנה כמה זה יהיה מופרע או מופרך, אני אזרום אתך ואתגנב לתוך השקר שלך.

נעמדנו מול הדלת לוקחים נשימות עמוקות, מנסים לשווא להרגיע את נשימותינו המהירות, פתחנו אותה, וכמובן שראינו אותם, נשענים בילדותיות על המעקה, חיוך זחוח בעיניים, שאומר: יאללה, בואו נראה מה תמציאו עכשיו, אנחנו יודעים שהזדיינתם, נה נה נה נה נה נה.

הסתכלתי אליהם במבט הכי רציני שאני יכול, כולי דרוך לשמוע מה היא אומרת כדי שאאלתר איתה, היא הביטה להם בעיניים ואמרה, "תגידו, אפילו להזדיין אי אפשר בשקט בבסיס הזה?"

החיוך הזחוח קפא להם על הפנים, הדבר האחרון שהם חשבו שישמעו, ההפתעה שיתקה אותם, המבוכה הזיזה להם שרירים לא רצוניים בפנים, "לא התכוונו…", "סליחה…." "לא ידענו…."

היא חייכה אליהם ואלי חיוך נצחון, הסתובבה ופסעה פסיעות מלכותיות לכיוון המדרגות.

אני התאהבתי נואשות.

אז יכול להיות שזו בכלל ההתחלה.

וההמשך יבוא…

עופר כרמלי